<h1>ראב"ן — גיטין</h1>
<h2>דף מה:</h2>
כהן שאשתו יושבת תחתיו ויצא קול עליו שכתב גט לאשתו אע"פ שבמקומו נוהגין שכשאדם נותן גט לאשתו אומר[ים] כתב גט לאשתו אין מוציאין אותה ממנו, דאין מוציאין אשה היושבת תחת בעלה מבעלה בקול בעלמא אלא בעדות גמורה כדרב אשי דאמר כל קלא דבתר נישואין אין מוציאין, לפיכך אם מת הראשון לא ישאנה כהן אחר דלדידיה הוי קלא דקמי נשואין ואם נישא תצא ממנו וליכא למיחוש ללעז של בני הראשון שלא יאמרו העולם בני גרושה הן במה שנחזיק הקול להוציאה משיני משום גרושה דכיון דבראשון לא הוציאה באותו קול יאמרו העולם לא בשביל אותו הקול הוציאה דל"ה כלום אלא ודאי הראשון גירשה סמוך למיתתו ולפיכך הוציאה. וכבר היה מעשה בקולניא בבחור שהיה משדך בקרובתו נערה מן אביה ואמה ובתוך כך קפץ אחד בעל נכסים ושידכה ויאותו לקדשה לו והושיבוה אביה ואמה לקבל קידושי השיני וקראו לקהל כמנהג המקדשין וכשעמד השיני לילך לקדשה קדמו לפניו קרובי הראשון ברמאות וקידשוה לפני עדים שהיו להם מזומנים וכשהרגישו בדבר אביה ואמה אמרו לה זרוק הקידושין מידך וכן עשתה וקידשה השיני באותו מעמד, ואבי הנערה בא למגנצא וקיבץ כל חכמי הקהילות למגנצא ויועדו שם בבית הכנסת וירע בעיני כל הקהילות את המעשה אשר עשו הראשון כי לא יעשה כן בישראל כרמאות הזה. וכל חכמי הדור רבינו יעקב הלוי מוורמישא וישיבתו ור' יצחק הלוי מאשפירא ובני ישיבתו היו רוצין להפקיע קידושי הראשון בדלא כלום, ראייתן מיהא דמס' יבמות בפ' ב"ש [ק"י.] ההיא עובדא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסיה לחופה ואתא איניש אחרינא חטפה מיניה וקדשה (קדשה) והחזירוה לראשון ולא הוצרכוה גט משיני וא"ר אשי הוא עשה שלא כהוגן שחטפה מן הראשון שהי' מזומנת לו אע"פ שלא היתה מקודשת לו דקידושי קטנה לאו כלום הן והוא לא בעל ולא קידש משהגדילה והפקיעו רבנן לקידושי שיני שהיו קידושין גמורין מפני שעשה שלא כהוגן, אף אילו הראשונים שחטפוהו מן האחרון שהיתה מזומנת ומוכנת לו וקידשוה נפקיע לקידושין. ומורי חמי רבינו אליקים וחביבי הלוי רבינו יעקב ואני אחריהם אמרנו לא יהו קידושין הראשונים אלא קול בעלמא שהרי יצא קול שנתקדשה לראשון וקלא (ו)קמי קידושי שיני הוא וליתנייהו לקידושי שיני דחוששין לקול, ומעשה דנרש כי קלא דבתר נישואין הוה דהא אותבוה אבי כורסיה לחופה ועוד האמר רב פפא בנרש מנסב נסבי והדר מותבינן אבי כורסיה ובעל הראשון לשם קידושין ולפיכך ל"ה קידושי שני כלום, אבל הכא כיון דשדיך בה הראשון שמא נתרצה הנערה בקידושין אע"ג שזרקתן אח"כ בצוואת אמה. ועוד אם ביד רבנן היה כח להפקיע קידושין אנו אין כח בידינו להפקיע, ונראין הדברים דאין כח בידינו להפקיע דאביי אשכחיה לרב יוסף [פ"ח:] דהוה (מעסיק') [מעשה] אגיטי א"ל והאנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכ"ש אנו הדיוטי הדיוטות לגבייהו, ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן [כתובות ע"ז.] ואילו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנה כי מעשינן שליחות' עבדינן, אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דניעבד אנן שליחותם. ואי משום דאמר רשב"ג [ל"ג.] א"י לבטלו א"כ מה כח ב"ד יפה ומפקעינן לקידושי, האמר ר"נ הילכתא כרבי דבטלו מבוטל ולא מפקיעינן קידושין, ואפי' אי היה הלכתא כר"ש דמפקעינן קידושין כדכוותא עבדי שליחותייהו אבל הא לאו כוותיה ולא כוותיה דההיא דהפקיעו רב ברונא ורב חננאל [ביבמות שם] דנעביד שליחותייהו, ואם הם הפקיעו משום דכבר הכניסת לחופה אנו מי מפקעינן קידושי הראשון שעדיין לא עשה בה השני כלום. דאי משום הא דאמרינן [קידושין מ"ה: ההוא דאמר] לקריביה והיא אמרה לקריבה ואכפיה היא לדידיה ואמר תהוי לקריביך עד אכלי ושתי אתא קריביה וקידשה והפקיע[ו] קידושין, התם קטנה הות ותלו קידושיה בריצוי האב והאב לא נתרצה להכי ל"ה קידושי, אבל הכא נערה הוה ובדידה תליא שמא ניתרצת. ולא שמענו אליה[ם] להפקיע קידושי ראשון כי קרובתינו היתה כי יראנו משמצה במקומינו ואשר עשו המעשה היו קרובים למלכות ול"ה בנו הכרחה, ואמרנו לקרוביה להשחיד את הבחור בממון להתירה וכן [עשו] ונתן לה הראשון גט וקידשה השיני ונשאת ויצא הדבר בהיתר ואני כותבו ללמד לדורות.
